ממתן תורה ועד ימי חז״ל, קיימו בני ישראל את מצות תפילין כהלכתה להיות ׳עטורי תפילין כל היום׳, אך מזמן הגלות וגזרות השמד ׳רפויה היא בידינו׳ שמניחים בבוקר לשעה ותכף נעלמת.
אך כעת בשובנו לארץ אבותינו, מתעורר עם ישראל לשוב ולקיים המצוה כהלכתה, להתפאר בכתרו של מלך כל היום.
״וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָ״
כה עשו חכמינו
גדולי החכמים היו משבחים את עצמם על שדקדקו מאוד מאוד במצות תפילין יותר משאר העם, עד שהיו נזהרים שלא ללכת בלא תפילין אפילו מרחק קצר של ד׳ אמות [כשני מטר].
אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי — מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין וכו׳. ומסיימת הגמרא: וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.
עוד מקורות רבים ומחזקים לזה בדברי רבותינו, וכאן לא הבאנו אלא דוגמאות בודדות. להרחבה ראה
רבי יוחנן — הוא מורה ההוראות של הדור — לא עונה על דבר הלכה קודם שמניח תפילין! כמו שנהגו ישראל שאין מדברים דברי תורה בלא כיפה, כך למדו חז״ל שה׳ ציווה שאין לענות ואין להתהלך בלא תפילין עליהם!
כזה ראה וקדש! רבי אליעזר לא זז בלא תפילין אפילו מרחק קצר ביותר מבור אחד לשני. ומבהיל הרעיון שגם בשעתו האחרונה — אמרו חז״ל (אבות דרבי נתן פכ״ה): כשחלה רבי אליעזר, אותו היום ערב שבת היה, ונכנס רבי עקיבא וחבריו לבקרו. והיה ישן בתוך חדרו, והוא יושב בקינוף והם יושבין בטרקלין שלו. נכנס הורקנוס בנו ׳לחלוץ תפילין׳ שלו — ולא הניחו! ע״כ. ראה מעשה החכמים: גם בשעתו האחרונה — תפילין עליו!
מניין המצוות
אמרו רבותינו בגמרא (מנחות): בכל שעור זמן מועט כדי הלוך ד׳ אמות — זוכה העטור בתפילין כל היום לקיים רצף מצוות שמנינן עולה למאות אלפים.
״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״ — כי תפילין שבראש מעידים על יחוד שמו יתברך.
בספר פארך חבוש פירטנו עוד עשרות מצוות מהתורה ומדרבנן, שמקיים המניח תפילין! ובלבד שיכוון בהם לקיימם ׳שמצוות צריכות כוונה׳. עיין שם.
החכם לא אומר — או הכול או כלום! גם חיזוק בהנחת תפילין עוד שעה אחת ביום זה דבר גדול!
